בשעה טובה ומוצלחת, רכשתי דומיין והשתמשתי בשירות אחסון האתרים שכבר נרשמתי אליו ואחרי הסאגה הארוכה שכבר היתה (לא, לא מדובר על אותו פרוייקט) אפילו לא הייתי צריכה עזרה של אף אחד, ועברתי לבלוג עצמאי.
הבלוג עדיין תחת קונסטרוקציה, ויהיו כנראה עוד שינויים ועדכונים, אבל מעכשיו והלאה תוכלו למצוא אותי בכתובתי החדשה כאן.
So Long בלוגלי. אירחתם אותי יפה בשנה ומשהו האחרונה. אני פורשת כנפיים ויוצאת לחופשי. תודה לכם.
בדיוק המזל שלי, לוותר על המקלחת כדי לצאת מהבית כמה שיותר מוקדם, לרוץ לתפוס מונית כדי לא להתעכב עוד יותר, להגיע ללשכת התעסוקה ב 11:31, רק כדי לגלות שהם יצאו להפסקה של שעה ב 11:30 ובעקבות כך גם לפספס את ביטוח לאומי שנסגר ב 12:30.
לצאת החוצה, לעשן סיגריה ולכתוב פוסט מהפלאפון.
פעמיים כי טוב בתחת שלי!
תייר: נו, אז למה את לא נענית לאף אחד אם יש כל כך הרבה פניות?
ליז: איכס. סוטים.
זה התחיל לגמרי בצחוק, אחרי כמה שיחות דווקא רציניות בעניין, שפתחתי כרטיס באתר המממ… מפוקפק. התייר רצה להראות לי משהו וכדי לראות את זה הייתי חייבת להרשם, אז נרשמתי נו, כמובן תחת שם בדוי וללא תמונה, אבל הנתונים שלי היו אמינים. תוך זמן קצר התחילו להגיע פניות. הרבה. הגיוני, אני פרש מיט. מתוך ים התמונות של איברים מוצנעים והצעות פורנוגרפיות כאלו ואחרות, פניה אחת דווקא הצליחה לעניין אותי והחלטתי להיענות. שיתפתי את התייר בעניין והסכמנו שאת הטלפון לבחור נעשה יחדיו. כעבור שיחה של 25 דקות התייר ניסה לדלות ממני על מה דיברנו כל כך הרבה “מממ… וואלה…” התחלתי לגרד בפדחתי, “אני לא ממש זוכרת…” “דיברתם 25 דקות ואת לא זוכרת מזה כלום?!” הוא התפלא. “סורי. לא ממש…”… “אה, אבל הוילה שבה הם נפגשים היא משהו פירסט” (וידוע לכל שאסור אף פעם להאמין לאנשים שמשתמשים במושג פירסט).
ביום שישי הוא שוב התקשר והזמין אותי ואת התייר למפגש אינטימי. אחרי 749 שיחות טלפון, החלטנו ללכת על זה וגם התבקשנו להביא איתנו בקבוק וודקה. “אז אנחנו באמת עושים את זה?” שאלתי את התייר כשעלינו על איילון. “מסתמן שכן” הוא ענה לי. “אנחנו אשכרה יוצאים מתל אביב…” עאלק שני בני טובים מאזור השרון, פיתחנו אגרופוביה עירונית לתל אביב.
לאחרונה אימצנו לנו שעשוע חדש לנסיעות וחיפושי חניה, להתקשר ללאב מי ולהתחזות לאנשים שונים. פעם קודמת הייתי ג’ני, בת 23, פרחה-צפונית מאשקלון. השיחה, עם מי שזה לא היה, נקטעה באכזריות כש”אבא שלי” עלה “בטעות” על הקו. הפעם בחרנו לי את הכינוי “מגניבונת” (יש לבטא באינטונציה צפונית, טון עולה וקול מתקתק-מתלהב-מתגלגל) מתוך מאגר כינויים ופתחתי בשיחה מרנינה עם “כריש”, בן 27, מ’כל הארץ’.
כריש: אז איך קוראים לך?
מגניבונת: אמממ… מגניבונת.
אז ספר לי, כריש, מה עשית היום?
כריש: בלה בלה בלה, שקר כלשהו, בלה בלה בלה. ומה את עשית היום?
מגניבונת: המממ… בוא נראה… התעוררתי עם סקס אנאלי מטורף, אחרי זה ניקיתי את הבית ועכשיו אני עם בן זוגי, בדרך למפגש חילופי זוגות.
כריש: מנתק את השיחה…
“מממ… נראה לי שהפחדתי אותו” אמרתי לתייר במבט מיתמם. “והקטע המצחיק הוא שאפילו לא הסתלבטת עליו” הוא המשיך. “בטח שכן!” מחיתי בביטחון, “נראה לך שבאמת ניקיתי את הבית היום?”
“אז על מה דיברתם באמת?” החלטתי לתחקר. “את יודעת? אני עכשיו לגמרי מבין אותך. דיברנו 10 דקות ואני לא זוכר מזה כלום. הוא דיבר מלא, אבל לא היה שם שום תוכן”. הו, הוא מבין. “וגם… מרגע לרגע יותר ויותר התחשק לי להעיף לו סטירה”. “המממ… יש בזה משהו”, הנהנתי בהסכמה. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה.
המשכנו בנסיעה ובכניסה להרצליה עצרנו בחנות “צהוב” כדי לקנות את הוודקה שהתבקשנו להביא. נכנסתי פנימה וביקשתי מהמוכר שיואיל להושיט לי בקבוק פינלנדיה. “מצטער אני לא יכול למכור לך”, התנצל המוכר. “שמע” דפקתי את חיוך ה’די-תמשיך’ שלי, “זה נורא מחמיא והכל, אבל כבר עברתי את גיל 18 מזמן”. “אה, לא” הוא הנחית את המכה, “תקנות הרשת אוסרות מכירת אלכוהול אחרי עשר בלילה”. סעמק. “אתה רציני?” שאלתי מאוכזבת ואז מישהי גילתה לי שבתוך הרצליה מוכרים אלכוהול עד חצות. חזרתי לרכב בידיים ריקות ונסענו לקיוסק הבא. “יאללה בייב, רבע לחצות. רוצי לפני שעת העוצר”, אבל גם שם נחלתי אכזבה והשלב הבא היה נסיעה חזרה לכיוון צפון תל אביב. שוב עצרנו, שוב נכנסתי לחנות, שוב יצאתי בידיים ריקות. “מה עכשיו?” הוא שואל אותי. “אוקי, החדשות הטובות הן שנכנסנו חזרה לשטח השיפוט של תל אביב”. הוא נתן לי את מבט ה’נו ו..’ שלו. “החדשות הרעות הן שהיה שם רק קגלביץ’ ועוד איזה סוג שאפילו הילדים שם אמרו שלא כדאי לשתות”. המשכנו הלאה. הו! אמפם! הגאולה הגיעה! פינלנדיה לסוטים, מגנום בשבילי ומים מינרלים לתייר - הוא הרגיש נועז.
ליז: ותגיד לי, מה זה השטויות האלה לא למכור לי אלכוהול אחרי עשר בלילה?! הא?!
תייר: פחחח… תכתבי על זה פוסט.
ליז: או-הו איזה פוסט אני הולכת לכתוב על זה!
חזרנו להרצליה, החנינו את הרכב והתחלנו לצעוד לכיוון מקום המפגש. קיבלתי סמס מהמזגזג שבו נכתב “חדר 293 “. שיואו, זה כל כך אנדרגראונד. מעניין אם גם צריך סיסמה כדי להכנס, ‘פאטה מורגנה 69 ‘ או משהו בסגנון.
“בייב”, עצרתי אותו לפני שנכנסנו, “לא כדאי שנקבע בינינו איזה משהו? הרי זה מה שעושים במצבים כאלה, לא?”
“המממ… אוקי, מה את רוצה לקבוע?” הוא הביט בי במבט מבולבל. “לודעת… אבל נראה לי שככה זה אמור לעבוד…” הבטתי בו במבט מבולבל עוד יותר. “טוב, אם אחד מאיתנו רוצה לעוף משם, נעשה ‘החוצה’ עם הראש. “טוב”. “טוב”. “ואם אני לא מבין את הרמז”, הוא הוסיף, “אז מרפק לצלעות”.
“אתה נכנס קודם” הצהרתי ודחפתי אותו שיהיה מלפני. “למה אני?” הוא ניסה להתנגד. “כי ככה החלטתי” וסגרתי את הדיון. הדלת נפתחת ולפנינו התגלה מחזה שנשלף הישר מקומדיית טעויות. אם טרנטינו היה מביים כאלה. מר זיגזוג מברך את פנינו לשלום ומימין לשמאל אנחנו פוגשים את הערס, הגרושה הפרה ועל המיטה אשתו הפרחה של הערס. מישהו צריך לספר לה שעבדו עליה בחנות כשמכרו לה סרט לשיער בתור חצאית עור. שפתיים א-לה פנינה רוזנבלום ומסתמן שבעלה הערס הניח סכום יפה על שולחנו של המנתח הפלסטי, שיתקן לה את החזה. החדר קטן, מעוצב בסגנון אקלקטי-וינטג’-וואלה-אין-לנו-מושג-מה-ניסינו-לעשות-פה. בין החדר לשירותים-מקלחת-ג’קוזי מפריד רק וילון א-לה ספא יוקרתי. ‘המממ… מזמן לא השתנתי מאחורי וילון’, חשבתי לעצמי. נכנסנו, הורדתי מעיל, הדלקתי סיגריה ומהכיוון השני המזגזג הושיט לי ג’וינט והתיישבנו בקצה השני של המיטה, שזה הכי רחוק שהצלחנו לשבת מהשאר.
התייר הביט בי במבט מלא משמעות “מרפקים?” הוא שאל. “מרפקים. בהחלט.” נרשמה הסכמה. ומשם והלאה השתררה שתיקה. המזגזג משחק אותה בדרן מקצועי. תגובות אוהדות לא היו. “בואו נמלא את הג’קוזי” מישהו מציע והם כולם מסכימים בהתלהבות. מיי גוד! הסתכלתי על התייר באימה. הם מצפים שאכנס לג’קוזי עם הלוויתן הזה? היא תמעך את כולנו. שלא לדבר על לראות אותה מזדיינת. חס וחלילה, היא עוד תרצה לגעת בתייר שלי ועוד יותר גרוע, אני עלולה לראות איך הערס תוקע אותה מאחור. ויי זמיר ויי זמיר וייז מיר, יהיו לי סיוטים לשנה הקרובה! איך פאקינג יוצאים מפה?!
אני קוברת את ראשי בחזהו של התייר והוא והפרחה פותחים בשיחה מרתקת על הוילונות בחדר. הו! כן! וילונות! בואו נדבר על וילונות עכשיו, כי הפיל הורוד, שתקוע כאן באמצע החדר והורס כל חלקה טובה, בכלל לא מורגש!
“אז איך עושים את זה?” אני לוחשת לתייר באוזן. “לודע… אני נכנסתי ראשון. עכשיו תורך.” גררררר… שיט. ידעתי שזה יתנקם בי.
“אז אתם חברים?” שואלת הפרחה. “המממ….” ענינו שנינו בתיאום מושלם ובזה סגרנו את הדיון.
הגרושה הולכת למצוא מים ונעלמת בדרך ומר זיגזוג סוף סוף שם את הקלפים השולחן, “אז מה… מתפרקים..?”. “כן!”, ענינו אני והתייר יחדיו. הו, ת’אנק גוד! אפשר לעוף משם. לפני שאנחנו יוצאים המזגזג שואל אם אנחנו רוצים את הוודקה. “אה.. לא צריך”, עניתי בריחוף קל, כל כולי ממוקדת במטרה, שהיא לצאת משם ויפה שעה קודם. “כן, למה לא”, אמר התייר ושניה אחרי זה שיניתי את דעתי. מפגרת, עומד שם בקבוק מלא של וודקה שעברת מסע כומתה ושילמת מחיר מופקע כדי להשיג, בטח שאת רוצה אותו. לקחתי את הבקבוק וברחנו לאוטו כל עוד נפשנו בנו.
“כן, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על זה”, קבע התייר. “אין לי מה להגיד. זה היה הזוי ו…” “כן. הזוי. לא נראה לי שצריך תוספות”, הוא הסכים “ובכל זאת… אנחנו צריכים לדבר על זה. כאילו, זה היה הזוי מדי בשביל לא לדבר על זה”. ניסינו, באמת, אבל פשוט לא ידענו מה להגיד. בדרך עוד המשכנו למלמל כל מיני דברים כמו Oh my God ו We so didn’t belong there. כן, המלמולים שלנו נעשים באנגלית. כל סיפור הוודקה לגמרי התגמד לעומת מה שקרה שם.
“אז בייב..” אמרתי בקול מתקתק, “נראה לי שאנחנו צריכים לפצות את עצמנו על הערב הזה”. “What do you have in mind?” הוא שאל. “נראה לי שאנחנו צריכים ללכת למקום שאליו אנחנו כן מתאימים”. “הו, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך” סטייל Are you thinking what I’m thinking?
את הלילה סיימנו בבר הקבוע שלנו, איפה שמכירים אותנו, מקום אשר מנציח את הבינוניות. המוזיקה רגילה, האנשים לא יפים ולא מכוערים. ליידנו רוקדות חבורה של בנות, אחת מהן מנסה להיות מאוד סקסית ולא ממש מצליחה, אחרת שנכנסת, לבושה בשמלה שמזכירה באופן מטריד את הוילונות מקודם. אני מתחילה קצת להתנוענע עם המשקה ביד והתייר, כהרגלו, עומד ומסתכל עלי ואצבע אחת נכנסת לתוך הג’ינס שלי ואוחזת שם.
כמה טוב להיות בבית.
The #140 conference was mighty boring. Indeed.
4 עכברי צעצוע של החתולה ו-1 כדור ספוג קופצני.
כ-3.5 שקלים.
3 מצתים עובדים.
2 סיכות שיער.
1 בטריה נטענת.
1 קונדום.
1 כאב גב נוראי והמון המון אבק ושיערות.
את השרשרת, שבגללה מלכתחילה חיטטתי מתחת למיטה לעומת זאת, לא מצאתי.
בשיחה מאוד נעימה וכנה עם מנכ”ל החברה, הגענו שנינו להסכמה שכנראה שאני לא מתאימה לתפקיד אותו אני מבצעת. הוא הבטיח לבוא לקראתי בכל דבר שיתאפשר וסך הכל היתה אוירה מאוד טובה. כמו כן הוא חילק לי לא מעט מחמאות, נתן התראה של 30 יום ואיחל לי הצלחה בהמשך הדרך.
מצב הרוח אופטימי כרגע ואני באופן רשמי מפוטרת.
אתה בטח ממש מבסוט מעצמך. עשית עלי קופה יפה אתמול ואני מעריכה שלא הייתי היחידה. אני? וול, הודות לך, לפחות קיבלתי את המשקאות על חשבון הבית. אבל עזוב את זה, חשבת רגע על כל הבירוקרטיה שאני צריכה לעבור עכשיו בגללך? אתה יודע מה, קח את הכסף, knock yourself out, אבל ראבק, באמת היית צריך לקחת גם את כל שאר הארנק? הרי גם ככה לא היה שם שום דבר אחר שיכל לעניין אותך ולי, לי דווקא היו המון דברים חשובים בפנים.
אתה יודע, למשל, שעדיין לא קניתי נעליים לחתונה של אחותי ביום חמישי ושעכשיו, כשאין לי כרטיס אשראי, אני כנראה גם לא אקנה? יש לך מושג כמה זה חשוב להתאים נעליים לשמלה?! ואתה יודע שקניתי את הארנק הזה בברלין ושאי אפשר להשיג עוד אחד כזה? ויש לך בכלל שמץ של מושג איזו טרחה זו לגשת לתחנת משטרה ולהגיש תלונה? ולהזמין כרטיס אשראי חדש. ועד שהוא מגיע. ולבקש הלוואות מחברים, כי אין לי כסף לקנות לעצמי אוכל. וואלה, אתה יודע מה, זה אפילו לא מעצבן אותי כמו שזה העליב והשפיל אותי.
זין על יום כיפור ועל הסליחות וכל זה, הרסת לי את הערב ואני מקווה שתשרף בגיהנום!
אני צריכה עבודה חדשה.
בדחיפות!
תחילה אפתח בוידוי, מעולם לא הייתי מעריצה גדולה של הגברת, לא בימי ילדותי העליזה וגם לא כשהתבגרתי. הדבר הכי קרוב שאני זוכרת להערצה, היה בתקופה שאני ושכנתי, הדס (שתמיד היה לה מלא נזלת ומשכה כל הזמן באף ולמען האמת די הגעילה אותי, אבל מה לעשות, גרה דלת מולי והיתה באותו הגיל ולכן ההורים הכריחו אותנו להיות חברות), היינו משחקות יחדיו בבארביות ותמיד לאחת קראו מדונה ולשניה קיילי (מינוג - עוד אייקון פופ של התקופה). חוץ מזה כלום, נאדה, גורנישט. אפילו דיסק שלה מעולם לא טרחתי לקנות וגם אף פעם לא הקשבתי לשירים שלה מתוך בחירה. היא תמיד היתה יחסית חביבה עלי, אבל באמת שלא יותר מזה. עם כל זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שמדונה היא אייקון תרבות, מובילת אופנה וטרנדים, ובלי עוררין האישה החזקה ביותר בתעשיית המוזיקה היום, כך שכבודה במקומו מונח ועל כך יש לי רק הערכה כלפיה.
כששמעתי שהמלכה מגיעה לארץ להופעה, לא חשבתי על כך יותר מדי. כאילו אחלה, מגניב, סבבה, אבל באמת שלא יותר מזה והמשכתי במגמה אדישה זו עד לפני שבוע בערך, כאשר הקטנה שכנעה אותי (די בקלות אם לומר את האמת) שבעצם כדאי לי לבוא ושאפילו יש כרטיס למכירה. פתאום התחלתי לחשוב על זה, כמה עוד הזדמנויות יהיו לי לראות הופעה כזאת, שהרי הופעותיה של מדונה ידועות בגרנדיוזיות שלהן ובהשקעה בהפקה. ואילו אני, בתור אחת שידוע שמקדשת תמיד את החוויה שבכל דבר, לא יכולה באמת לפספס אירוע כזה, יהיה המחיר אשר יהיה . וגם אמא תמיד אומרת שאין יותר טוב מהופעות חיות (ואמא כמובן יודעת הכי טוב).
הצלחתי להתמקם באיזור יחסית מרווח ומוגבה, ועם תצפית טובה על שני המסכים ואפילו על הבמה וגם היה לי די והותר מקום לרקוד. ורקדתי, וואו איך רקדתי. מה אגיד ומה אומר, שוב, בתור מישהי שאינה מעריצה גדולה, זו ללא ספק היתה ההופעה הטובה ביותר שראיתי עד היום. מדונה נותנת את כל כולה ומרימה שואו מטורף. היה שם פאקינג קרנבל על הבמה ואני מודה, נהניתי מכל רגע, אפילו שהייתי לבד לגמרי (כי מישהי מוכשרת הפילה את הפלאפון שלה לשירותים הכימיים ולא יכולתי למצוא אותה). אם חשבתי שפול מקרטני היה מרגש, זה לא השתווה לרגע למה שהרגשתי כשהיא שרה את Like a Prayer שפשוט החזיר אותי שנים אחורה למחוזות ילדות. אפילו נרשמו כמה דמעות.
לסיכום, אני חוזרת בי לגמרי ממה שאמרתי בפסקה הראשונה. עכשיו אני כבר מעריצה שרופה.
אחת החוויות השוות. בהחלט.
