The blog remains the same

ובאיזה שלב התאהבות תמימה הופכת לאובססיה?

אז אחרי שנפרדתי מהבחור, התחשק לי פתאום לראות אותו שוב, אחרי כמה ימים. נפגשנו, היה כיף ובילינו יחד את הלילה, אבל הסברתי שאני לא רוצה מחוייבות. הוא הסכים ומאז יצא לנו להפגש עוד.

אמרתי לו, אינספור פעמים, שאם הסידור הזה לא מתאים לו הוא יכול להפסיק, אבל הוא מעדיף כמעט על כלום, אז זרמתי עם זה. בימים האחרונים הוא התחיל שוב ללחוץ. לשאול שאלות על לאן זה הולך ואיך אני מרגישה כלפיו ואם אני לא מנצלת אותו. ולכי תסבירי עכשיו שמה לעשות, אני פשוט לא מאוהבת בו. לא רואה בו את הבנזוג שאני מחפשת (אבל הסקס אחלה).

מצ’ט זה עבר לטלפון וחזר לסמסים, שבאחד הוא כתב שהוא אוהב אותי, חזר לצ’ט ושוב טלפון עם הרבה שתיקות. בערב הזמנה לשתות וסירוב מצידי, עם הזמנה נגדית לבלות את הערב בביתי. הוא מסתבך. אומר שהוא רוצה, אבל שזה יהיה הדדי. אני לא יודעת מה לענות, מנסה קצת לשנות כיוון והוא מחליט שהוא צריך להתרחק. בלילה עוד סמס ששואל אם הוא יכול לבוא, אבל בשלב זה כבר נתקפתי בצינון קשה ואני שוב מסרבת. הוא שולח עוד סמס של ‘לילה טוב. אוהב אותך’. אני מחזירה ‘לילה טוב’.

בבוקר (צהריים) אני מתעוררת ורואה סמס נוסף שהתקבל בשש ושבע עשרה בבוקר (מישהו היה צריך להסביר לו שכשאומרים שש ושבע עשרה, הכוונה ל 18:17 ולא 6:17) ‘למה זה צריך להיות כל כך מסובך? אני פשוט רוצה אותך.’ איך שאני רואה את זה, לפי כל היגון אנושי, אין שום הצדקה בעולם לשלוח סמס ב 6 לפנות בוקר, לא משנה על מה.

יתכן וזה הזמן לנתק אותו. אני לא רוצה לפגוע בו, אבל מצד שני, לא נראה לי שיש ברירה.

אז ככה זה להיות גבר?

ושוב תסביך החשיפה עולה על הפרק והפעם קצת יותר ברצינות, שכן הכתיבה היא מה שבתקווה תוביל אותי לעבודה הבאה שלי.

אני אובדת עצות. מצד אחד, רוצה לקבל קרדיט (גם על דברים שהתפרסמו במקומות אחרים) ומצד שני, מפחדת מהשם שעלול לצאת לי בעקבות פוסטים מסויימים שהם איך נאמר… פרובוקטיביים. ולא, אני לא מוכנה להוריד אותם, הרי חלק מאותם פוסטים בדיוק מייצגים את הכתיבה הכי טובה שלי, לדעתי.

דילמה. דילמה קשה מאוד.

שתוך כדי שלירטוט סתמי בטלויזיה, אתם תופסים איזו סדרה עלומת שם, בוהים בה למשך כמה זמן ואז שוכחים ממנה ושנתיים אחר כך, תוך כדי שלירטוט סתמי נוסף, אתם נתקלים שוב בסדרה ובדיוק משדרים את אותו פרק יחיד שכבר ראיתם?

אני באמת לא מצליחה להחליט מה יותר מגוחך; המשפט הזה שברק הוציא מפיו, או העובדה ש’ישראל היום‘ בחרו להשתמש בו לכותרת הראשית.

אכן, ישראל של היום…

מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.

עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.

בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:

ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.

* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו

טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):

ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.

…

ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.

…

ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.

…

ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.

 השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.

עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:

ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.

וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.

ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.

משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:

ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.

קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.

נזכרת בשיחתנו האחרונה, באנחות השקטות והגרגורים הממוסטלים של שנינו. אתה רואה אותי, אבל אני לא רואה אותך ואני מנסה לדמיין לעצמי איך נראית המיטה שלך ואותך עליה, עירום כביום היוולדך. בוהה בי דרך המסך, מסתכל עלי מתמתחת כמו חתול עייף, כל פעם מסובבת אליך חלק אחר של גופי, מציגה עצמי לראווה.

הפעם הקול שלך נשאר איתי. מקשיבה כיצד נשימותיך גוברות עת אני חולקת איתך פנטזיה נוספת, על היום בו נפגש שוב. כבר התרגלתי לצ’יטוטי הלייט נייט שלנו וכל פעם שאין כזו כזה, אני מרגישה מחסור.

תוהה ביני לבין עצמי, האם זה אפשרי להתמכר למישהו?

לאחרונה הזדמן לי לנסות אתר היכרויות חדש (חדש בשבילי, כי סה”כ הוא די ותיק) ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, לראשונה אני יכולה להגיד שאני די מרוצה מהאתר. רוב האנשים בו אינטיליגנטים למדי, המבחנים משעשעים ואני נמצאת כנראה בדירוג גבוה שם שכן אני מקבלת לא מעט פניות. למרות שעד עכשיו עוד לא ממש יצא לי דייט מהאתר, כן היו לי כמה שיחות מעניינות.

אחת הראשונות שבהן, עם בחור שהיתה בינינו התעניינות הדדית, התפתחה לשיחת סקס מחרמנת ביותר. למרות שסה”כ מאוד קל לגלוש איתי לנושא הזה, היה שם משהו שונה. יותר אפל מהרגיל והרבה יותר מסתורי, מעניין, ועד כמה שניתן להגיד את זה על שיחות סקס, מתוחכם מאוד.

אבל לא עליו רציתי לדבר. אחד האחרונים שיצא לי לצ’וטט איתם הוא בחור אמריקאי שמתגורר בארץ. זה התחיל בהתכתבות משעשעת למדי בתוך האתר ועבר לגוגלטוק. השיחה זרמה יפה, מאוד אינטיליגנטית, שנונה, צינית ועוקצנית מעט, שזורה היטב בהומור שחור ובעיקר מאוד מהנה. עד כדי כך שנסחפתי בשיחה מעל לשעה וחצי, למרות הרעב הנורא שניקר בי. כל זה היה נורא טוב ויפה עד שתחושת הבטן שלי אמרה לי שמשהו פה לא ממש בסדר (ולא היה לזה קשר לרעב). הבחור סיפר לי על קטע שהיה לו בלימודים. ליתר דיוק, הוא סיפר על מישהי שלומדת איתו ועל הערה מאוד פוגעת שהוא העיר לה. היה משהו באיך שהוא כתב את זה שגרם לכל הנורות האדומות אצלי להדלק. כי בעוד שאין לי בעיה עם ציניות, סרקזם, הומור שחור ואפילו הומור שובניסטי (ואני אף מברכת על כל אלה), נראה לי ברור שלא כדאי לצאת עם אנשים שמקבלים את הקיק שלהם מהשפלה של אדם אחר ובפרט של נשים.

נפסל על פאסיב אגרסיב.

בשישי האחרון יצאתי עם חברה ועם בחור אנגלי עימו היא מפתחת איזשהו סוג של קשר לא ברור. הייתי שם כשהם הכירו, למעשה הייתי הראשונה שדיברה איתו בעוד הוא מזמין את כולנו למשקאות ואני חייבת לציין שהוא היה לגמרי מקסים. מאוחר יותר אני המשכתי עם מישהו אחר והחברה המשיכה למיטה עם האנגלי שהחליט אחר כך שהיא האישה של חייו. בינתיים הוא הספיק לחזור לאנגליה ולחזור שוב לארץ לביקור עסקי נוסף, בו כאמור יצאנו כולנו יחדיו. הפעם לא יצא לי לדבר איתו יותר מדי, גם כי הייתי עסוקה בדיבורים עם אנשים אחרים, אבל גם כי משהו בחושים שלי לא לגמרי הסתדר לי לגביו. לקראת סוף הערב, יצאתי לעשן ג’וינט בחוץ. אחרי לא מעט משקאות החברה והאנגלי החליטו לפרוש ובאו להגיד לי להתראות. עמדנו כולנו בחוץ ודיברנו על אפשרות של הליכה לים או לבריכה למחרת ותוך כדי חברתי זרקה הערה על כך שיש לי את הגוף הנכון לביקיני (מסמיקה). לפתע ידו של האנגלי נשלחה אל חולצתי והרימה אותה כדי לבדוק שחברתי אכן דוברת אמת. הייתי סוטרת לו, לולא ההלם ששיתק כל חלק קטן בגופי. הרגע הזה, שיכול מאוד להיות שקרה אך ורק כתוצאה משתיה מרובה, שיקף לי פריטי מאץ’ הכל על הבנאדם.

נפסל על נהנתנות.

טרם הספקתי להגיד לאותה חברה את דעתי וזה לא כאילו שאני לא עושה טעויות שיפוטיות בעצמי, אבל כשכבר יש לי תחושת בטן חזקה לגבי מישהו או משהו, אני בדרך כלל לוקחת אותה כאמת מוחלטת. ברוב הפעמים התחושות הללו התבררו כנכונות.

הסאגה עם הפסיכולוג הסתיימה בצורה מאכזבת ועם זאת כלל לא מפתיעה. יש כמה דברים שהפסיכולוג בהחלט אשף בהם. בין היתר, הוא האדם היחיד שמצליח לגרום לי להסמיק מסמסים, הוא אלוף ביצירת ציפיות ולא פחות ממאסטר בהתחלת דברים שהוא אינו יכול לסיים. בדיוק כמו שהוא עשה עכשיו. חשבתי שאולי הפעם, בגלל האינטנסיביות שהיתה בינינו, שממש לא אפיינה אותנו בשנה וחצי מאז שאנחנו בקשר, זה יהיה שונה. חשבתי, אבל לא הרגשתי. בתוך תוכי, ידעתי שאני הולכת להתאכזב ולא הקשבתי לאינסטינקטים שלי.

והלקח לעתיד: אם את מעידה על עצמך שתחושות הבטן שלך אינן מטעות אותך, עשי לעצמך טובה והתחילי לפעול על פיהן. זה עלול לחסוך לך המון אכזבות מיותרות.

לפתע קיבלתי קרייבינג לשוקולד, אבל לא סתם משהו עם שוקולד, אלא משהו שעשוי שוקולד, כמו בראוניז או עוגה כושית. בכל מקרה, אני אוהבת את השוקולד שלי טהור, כלומר בלי כל מיני דברים שלא קשורים בפנים. הקרייבינג היה מספיק חזק בשביל שאקום מהספה (תוך כדי צפייה במרתון “עקרות בית נואשות”), אשים על עצמי בגדים ונעליים, אקח את מיטב 30 השקלים שלי ואצא לבית הקפה הקרוב בחיפוש אחר בראוני שוקולדי ועסיסי.

הגעתי ל Love Eat ובדקתי מה יש להם להציע והממצאים היו מאכזבים ביותר: קרואסון שוקולד (יש לי בעיה עם שוקולד שמשולב במאפים), עוגת פרג עם שוקולד אישית (שזה הארדלי משהו שאפשר לקרוא לו שוקולד), כדורי שוקולד (מצופים בקוקוס. איכס!) ולבסוף בראוני שוקולד גדול שהיה יכול להיות פשוט נפלא אם רק לא היו דוחפים לתוכו אגוזים (ואני שונאת[!] אגוזים). ואני שואלת, למה יש כזה צורך לנסות ולשפר את השוקולד? איפה הימים שהיה ניתן להכנס לבית קפה ופשוט להזמין משהו שעשוי שוקולד טהור? האם אין עוד מקומות בעיר הזאת שמגישים קינוחי שוקולד חסרי התחכמויות?

בלית ברירה לקחתי את עצמי ו-30 שקלי לאמפם הקרוב (וכן, אני יודעת שאני אמורה להחרים אותם, אבל לא היה שומדבר אחר פתוח והקרייבינג היה חזק ממני), וקניתי מצרכים להכנת עוגיות שוקולד צ’יפ.

מממ… יאמי!

1. 171 זהו מספר הפוסטים שיש כרגע בבלוג (כולל הנוכחי) וזה מספר יפה כמעט כמו 101. וחוץ מזה לא יצא לי לחגוג את הפוסט ה 100 אז ראבק, אני חוגגת עכשיו.
2. תוך כדי שיחה מסנג’רית עם חברה, הגעתי למסקנה שהייתי עם יותר מדי אנשים ששמם מתחיל באותיות א’ ו-י’. אם נתעלם לרגע מרמת השיעמום והגועל שדרושים ליצירת קובץ אקסל עם כל השמות של כל הגברים עמם שכבתי וסידור השמות לפי האלפבית, נגיע להחלטה המתבקשת; חסל סדר מתכנתים ב-א’ ו-י’ וברינג איט און אנשי שיווק/ מכירות/ פיתוח עסקי או שקר כלשהו/ רופאים ושאר ירקות באותיות ב’, ו’, ט’, כ’, ל’, נ’, ס’, פ’, צ’, ק’ ו-ש’. רגע, בעצם איזה שמות בכלל יש ב-ו’, ס’, פ’, צ’ ו-ש’? עזבו, לא אמרתי כלום.
3. ובערך באותו עניין, הדבר הכי קרוב שהיה לי לסקס בחודש האחרון זה התחככות אקראית עם המון אדם בדרך לשירותים באפטאון. אירוע שהסתיים בהתקף חרדה קלסטרופובי.
4. ושוב באותו עניין, בעקבות דייט השבוע, שהיה אמנם מהנה אך לא התפתח לשומדבר, עלו בי תובנות חדשות בנוגע לנשיקות. בעוד שהטכניקה יכולה להיות מצויינת, זה פשוט לא כיף כשהגוף לא משתף פעולה. לא, זה לא יוצא ברור במיוחד בכתב, אבל העיקר שאני הבנתי.
5. הוא עדיין לא החזיר לי את המפתח, למרות שביקשתי. אני לא מבינה מה הקטע שלו.
6. הבחור החמוד שנוסע איתי באוטובוס כל בוקר, סוף סוף התחיל איתי. לא הופתעתי לרגע כשהוא סיפר שהוא נשוי.
7. האגו שלי בקרשים בזמן האחרון. אני צריכה משהו/ מישהו שינפח לי אותו בחזרה.
8. הגיע הזמן למצוא עבודה חדשה ובשביל זה אני צריכה לעדכן את קורות החיים שלי. הבעיה היא שהעבודה הנוכחית שלי כל כך משעממת שקשה לי מדי לכתוב עליה. אני מפחדת שארדם באמצע…
9. יס לא יותר מעניין מהוט. הוט גם לא יותר טוב מיס. מתי כבר תקום חברת כבלים נוספת עם תכנים מגניבים באמת?
10. אני אוהבת שרונה מקשרת לפוסטים שלי, זה תמיד גורם לקפיצה משמעותית בכניסות לבלוג באותו היום.
11. בהמשך לזה, לאן לעזאזל נעלמו כל המגיבים שלי? נהייתי קצת רצינית, אז קשה לכם עם זה? יאללה יאללה, מי צריך אתכם בכלל.
12. חשבתי שפסיכולוגים אמורים להוציא אותי מהסרטים ולכן ממש לא ברור לי למה הפסיכולוג שלי רק עושה לי יותר מהם.
13. שמתי לב שפוסטים שמתפרסמים בשישי בערב תמיד זוכים למיעוט של תגובות. לאחרונה שישי בערב זה הזמן היחיד שיש לי לכתוב. אני צריכה לעשות יותר פוסטים מתוזמנים, הבעיה היא שאין לי סבלנות לחכות בין הזמן שאני כותבת ועד שזה יתפרסם. אני תמיד חייבת שהכל יהיה כאן ועכשיו. הא לכם! עוד פוסט בשישי בערב.

משהו פשוט לא מסתדר לי בחיים בזמן האחרון, אבל קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. זה יכול לנבוע מהמצב הכספי שלי, או אולי מכך שאין לי בנזוג קבוע. יש מצב שזה העניין הזה עם ההתנתקות מהחבורה הרגילה שלי ומשאר האנשים שלא עושים לי טוב, אבל איכשהו כל הצעדים האלה עדיין לא מביאים אותי למקום שבו אני רוצה להיות. כן, גם העבודה משעממת אותי, אבל קשה לי להביא את עצמי לשפצר את קורות החיים ואשכרה לקום ולחפש עבודה חדשה, מה עוד שאני בכלל רוצה להחליף תחום כי, בואו נודה באמת, אדמיניסטרציה זה משעמם.

איכשהו אני מרגישה בחודשים האחרונים שיש עלי מעין ענן אפור כזה. לא ממש דכאון, אבל גם לא האני הרגילה שלי. זו שבד”כ אופטימית וחיה באופן תמידי בגישת היהיה בסדר. יש מצב שהפעם לא יהיה בסדר.

דברים משתנים אצלי, הרצונות שלי משתנים, הציפיות שלי מהחיים משתנות. לא שאני יודעת להגדיר כרגע מה הן, אבל בטוח שהן לא אותו הדבר כמו לפני חצי שנה או שנה. סדרי העדיפויות שלי השתנו ואם פעם הייתי מקדשת את חיי הלילה והבילויים, הרי שהיום הרבה יותר מעניינים אותי האנשים שאיתם אני עושה את זה וכך אני מתחילה לסנן.

אתמול ביליתי את רוב היום במסיבת יומולדת של חברה טובה. המסיבה התקיימה בפאב הרגיל שלנו, עם החבורה הרגילה שלנו. אותו פאב ואותם אנשים מהם השתדלתי להתרחק בחודש האחרון. כל ניסיונותי לשמוח ולהכנס לאוירת החג עלו בתוהו. לא היה לזה סיכוי. לא היה לי מה לומר להם וכבר לא הרגשתי אליהם דבר. כמה שרציתי וניסיתי, פשוט לא הצלחתי להנות בחברתם. האנשים האלה, אלה שמילאו את עולמי בשנה וחצי האחרונות, שאיתם ביליתי כמעט כל רגע פנוי, האנשים האלה כבר לא חברים שלי. 
בשלב מסוים, אמנם די מוקדם לתוך הערב, אבל כשכבר הרגשתי שהחברה מספיק שיכורה ותסלח לי על היעלמותי, החלטתי ללכת למקום אחר. עם חברה אחרת. בסיום הערב נרשמו כאב ראש, כאב בטן, מאות גברים חתיכים שלא התחילו איתנו, מיני התקף חרדה קלסטרופובי ואף לא ג’וינט אחד לרפואה.

זה עדיין די חדש לי, כל העניין הזה של חברות, בהתחשב בזה שביליתי לא מעט שנים בלעדיהן. תמיד היה לי קשה עם בנות. רוב הזמן הן לא אהבו אותי ואני מצידי לא עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. היו לי בני זוג והיו לי את החברים שלהם ולא הייתי צריכה מעגל חברתי משלי. הסתדרתי בלי זה  ורק אחרי הפרידה הגדולה, כשמצאתי עצמי לבד בתל אביב, פתאום נוצר הצורך הזה בחברים ואולי בעיקר בחברות. עם גברים תמיד היה לי קל להסתדר, יכולתי להסתמך על המתח המיני שישאיר אותם קרובים אלי ומאז מעולם היה לי קל לפלרטט בצורה מאוד לא מחייבת. אבל פתאום נוצר אצלי צורך בחברה נשית. כאלה שאוכל לדבר איתן על סקס בלי שיצפו ממני לממש שומדבר, ועל נעליים בלי שיגלגלו עיניים ביאוש. מהצד השני, בתור מישהי שיש לה קצת חשיבה של גבר לפעמים (ואולי דווקא בגלל זה תמיד הסתדרתי איתם), חיפשתי בנות שיוכלו להבין את הראש שלי. דווקא כשהגיע הזמן לבחור חברות, נהייתי בררנית בטירוף, אפילו יותר ממה שאני עם גברים. הן היו צריכות להיות כמוני, אינטילגנטיות, בטוחות בעצמן, קצת זאבות בודדות וכן, גם כוסיות. לא כי אני צריכה להיות מוקפת נשים יפות, אלא יותר כי אני צריכה כאלה שלא ירגישו מאוימות על ידי (ויסלחו לי עכשיו קוראי על חוסר הצניעות המובהק שלי).

עם הזמן התגבשנו לנו חבורה של ארבע בנות. אינני יודעת להגיד היום אם אני בחרתי אותן, או שמא הן בחרו אותי. איכשהו נראה לי שארבעתנו חיפשנו משהו שונה ומצאנו אותו אחת אצל האחרת. בהמשך הדרך, מצאתי עצמי קצת מחוץ למשוואה. הן הפכו לשלישיה ואני הפכתי לצלע הרביעית שלפעמים שם ובעיקר לא. כרגיל, לא עשיתי דבר בכדי לשנות את המצב ובינתיים הדינמיקה בינינו השתנתה שוב ושוב.
אני כל כך פאסיבית לפעמים שזה מחליא. הקבלה המוחלטת שלי שיש דברים שאינני יכולה לשנות, כמו רצונות או רגשות של אנשים, מציגה אותי פעמים רבות באור אחר, שלילי, ממה שאני מתכוונת. האדישות שלי לדיעות שלא מוצאות חן בעיני או לדברים שנאמרים עלי, בין אם מאחורי גבי או מול פרצופי, נתפסת, אצל אלו שלא מכירים אותי לעומק, ככניעה וכנתינה לאנשים לדרוך עלי. אני לא עושה מאמצים לשנות לאנשים את הדיעה שלהם עלי ויכול להיות שזו טעות לפעמים. אולי אני צריכה להלחם על זה יותר, להבליט את עצמי בשטח ולצעוק כנגד אלה שגיבשו עלי דיעות שליליות, אבל פשוט אין לי כוח לזה. איפשהו זו גם מערכת הסינון שלי לאנשים וכך יוצא שאני יכולה לספור על יד אחת את אלו שבאמת מכירים אותי בצורה אינטימית. כל השאר רואים רק את פני השטח ונוח לי להאמין שהם אלו שיוצאים מופסדים מכך.

יכולת הריכוז הנמוכה (מאוד) וסף הריגוש הגבוה שלי מהווים גם הם מכשולים בדרך אל המנוחה ונחלה. איכשהו נראה לי שלעולם בעצם לא אגיע למצב הזה -  מנוחה ונחלה. בכל פעם שהמצב נהיה סטטי מדי, אני חייבת לשנות או להרוס אותו, גם אם בצורה לא תמיד מודעת, אחרת אני מתחילה לנבול. כך קרה לי עם א’ לפני שנתיים, כשלא הייתי מסוגלת להוציא את עצמי ממערכת יחסים שבפירוש גרמה לי לאבד כל טיפה של שמחת חיים או מוטיבציה, כשנתתי לקשר שלנו להתפוצץ במריבה על הכלים. בדיעבד אני יודעת, וכנראה ידעתי כבר אז, שאני וא’ מעולם לא נועדנו להיות זוג. מצד שני, אין לי ספק שנועדנו להיות בחיים אחד של השני, אז, בתור זוג והיום כחברים בנפש שתמיד יעמדו אחד לצד השני. זו ההתמדה הכי ארוכה שלי בחברות, 5.5 שנים, מתוכם 3.5 היו בזוגיות מחייבת ומגורים משותפים, דבר שאיפשר לשנינו להכיר אחד את השניה בצורה הכי אינטימית שיש. ראינו זה את זו במצבים הקיצוניים ביותר וזה למעשה מה שמאפשר לנו גם היום לשמור על הפתיחות והכנות שיש בינינו.
יתכן שיום אחד אספר את הסיפור על א’ במלואו. היום אני עדיין מחלקת את החיים שלי ללפני ואחרי הפרידה ממנו, לא מעצם הפרידה, אלא כי זו היתה אחת מנקודות המפנה הגדולות, אם לא הגדולה ביותר, בחיי.

כך קורה לי גם היום, אני שוב מתחילה להרגיש שאני נובלת. מעניין איך זה יתפוצץ הפעם ומה יגרום לנקודת המפנה הבאה. נדמה לי שהפעם אצטרך לעשות זאת בעצמי. הגיע הזמן שאפסיק לחכות שהחיים יקרו לי ואתחיל פשוט לחיות אותם.