22 דצמבר, 2009מרגלשת *
בימים האחרונים אני מבלה את עיקר זמני מול המחשב. נכון, זה לא ממש שונה מבדרך כלל, אך בניגוד לימי חול, בהם ניתן לתמצת את עיקר הפעילות הממוחשבת שלי לריפרוש חוזר ונשנה של הפייסבוק והרידר והאוקיישינל צ’ט, וכל זאת במקביל לבהייה במסך הטלויזיה (טוק אבאוט מולטיטאסקינג), בימי קודש אלו גם הייתי פרודקטיבית. זה התחיל בשיטוט אקראי בנבכי הרידר שלי, שם נתקלתי בפוסט שנגע לליבי ודגדג את אותם תאי מוח מעטים שנותרו לי שאחראים להשראה (כל השאר נשרפו על ידי אלכוהול, סיגריות וצפייה ממושכת מדי בשידורים חוזרים של סדרות שכבר בוטלו. אכן, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת) והופ, נולד רעיון. מייד גייסתי לשורותיי מובטלת נוספת ותכף ומייד התחלנו לעבוד על יישום הפרוייקט.
תחילה היינו צריכות לחשוב על שם ובשלב הבא לקנות דומיין. זה היה החלק הקל, הרי מה הבעיה להקליד רצף אותיות, לקבל אישור על כך שאינן בשימוש ולהכניס פרטי כרטיס אשראי לתיבות אינטרנטיות. סבבה, עברנו את זה, אבל אז הגיע השלב של מציאת שירות אחסון והתקנה של וורדפרס. את החלק הטכני הזה של הפרוייקט קיבלתי על עצמי, כי אני אולי לא מבינה שיט, אבל מכירה אנשים שכן (קרדיט יגיע בקרוב). ואחרי המון בלאגן, שיחות טלפון, קללות נמרצות, מיילים לתמיכה, טוויטים עם בקשות עזרה נואשות, צ’טים שהדריכו אותי צעד צעד ועוד קללות נמרצות שלי, נתתי את הסיסמאות שלי למישהו אחר, שפתר לי את כל הבעיות וגם התקין בשבילי וורדפרס.
אז עכשיו יש דומיין ויש אכסון, ואפילו הצלחתי לעשות רידיירקט מ URL אחד לאחר (את זה עשיתי לגמרי לבד!) ותכלס כבר יש אתר מוכן. כל מה שחסר לו כרגע כדי להיות מושלם זה תוכן, ועל זה אנחנו כרגע עובדות. יותר נכון, התחלנו לעבוד.
רק שאז הוא מת. המחשב זאת אומרת, ושוב חזרתי לקלל ואף לדפוק את הראש בקיר. אך אלוהים כנראה היה לצידי באותו יום (בערך, כי הוא בכל זאת הרג לי את המחשב), כי שעתיים אחר כך התקשר אלי בחור מהעבר, הזמין אותי לארוחת ערב בדיקסי (על חשבונו, כי אני עכשיו ענייה), ניסה לתקן את המחשב ללא הצלחה ואז התנדב (התנדב/ נידבתי. סמנטיקה) להסיע אותי למחרת לחור השחור שבראשון לציון, שם נמצאת מעבדת המחשבים ובנוסף לכל זה, גם השאיל לי לפטופ שיהיה לי עד ששלי יחזור מתיקון. את הלילה שלפני הטיול הגדול ביליתי אצלו והגעתי הביתה רק בשעות הצהריים המאוחרות שלמחרת. פחות משעתיים אחר כך כבר שמתי פעמיי לכיוון צפון העיר, כדי להוציא את התייר מהבית, שיראה אנשים, אחרי שהיה ספון בביתו, בתוך לופ של חוסר שינה ועבודה. בארבע לפנות בוקר פרשתי לישון. בעשר בבוקר גם התייר הצטרף. שעה אחר כך קמתי כדי להגיע בזמן ללשכת התעסוקה, משם הביתה לחצי שעה של התארגנות וישר לראיון עבודה (שבדרך אליו הספקתי ללכת לאיבוד, להתקע בגשם ובעיקר לבזבז זמן) ומשם הביתה לחצי שעה נוספת. אחר כך יצאתי שוב כדי להשתתף בישיבת צוות של הפאב החדש שאני הולכת לעבוד בו (כן כן, אני פותחת בקריירה חדשה בתור מלצרית). הגעתי הביתה מותשת ואני בעיקר מרגישה כאילו היומיים האחרונים היו סוג של הזייה, אבל לפחות החתולה מרוצה מזה שאני פה.
בקרוב חשיפת האתר ובינתיים יש לי כמה עניינים לא סגורים עם הבנק.
אכן, קשים, מרגשים ובלתי צפויים הם חייה של המובטלת.
* הקרדיט לכותרת שייך למובטלת השנייה.
הזמן: חמישי, שעת לילה מאוחרת.
