בשעה טובה ומוצלחת, רכשתי דומיין והשתמשתי בשירות אחסון האתרים שכבר נרשמתי אליו ואחרי הסאגה הארוכה שכבר היתה (לא, לא מדובר על אותו פרוייקט) אפילו לא הייתי צריכה עזרה של אף אחד, ועברתי לבלוג עצמאי.
הבלוג עדיין תחת קונסטרוקציה, ויהיו כנראה עוד שינויים ועדכונים, אבל מעכשיו והלאה תוכלו למצוא אותי בכתובתי החדשה כאן.
So Long בלוגלי. אירחתם אותי יפה בשנה ומשהו האחרונה. אני פורשת כנפיים ויוצאת לחופשי. תודה לכם.
כן. מה עכשיו?; זוז!; זוז כבר!; אוף; כן. תמשיכי ללכת; כי לא פאקינג בא לי לחייך!; לך תזדיין!; גם את; גם אתה; אתה יכול לבוא איתי; איכס; נוווו… עופי לי מהעיניים כבר! הו. תודה באמת; על מה אתה מסתכל?; תפסיק להזיל ריר; יופי. אני ממש גאה בך שקנית 50 סמ”ק; שיו איך אני רוצה ת’נעליים האלה; בנאדם, תבחר נתיב, אתה לא יכול לזגזג לי ככה במדרכה; את! תחפפי שיער; ואת, תחליפי ת’ליפסטיק הזה. את נראית כמו זונה בחמש שקל; ס’אמא שלך, טוב?! טוב!; גם שלך; אוי תמות כבר; אתה בסדר; ילדונת, אם לא תעופי לי מהדרך עכשיו, אני אאלץ לבעוט בך; אווו קיטי!; נו מה התקבצתם לי פה עכשיו? אז מה אם יש אוטובוס; בנאדם, האייטיז נגמרו מזמן; קיבנימט!; לא. אני לא רוצה להתייחס אליך. מה תעשה לי?; אויש, את פשוט קטסטרופה מהלכת. לא . סורי. אין איך לתקן את זה. תתאבדי; מה אתה רוצה?!; ASSHOLE!; נו עכשיו עם הרמזור הזה; תגידי לי, מה חשבת לעצמך בדיוק?; אווו אתה חמוווד. רגע. לא. טוב תפסיק להסתכל. זאת היתה טעות תמימה; אבל אתה לעומת זאת… יאמי. אה, זאת חברה שלך. לא משנה. תמות; המממ… מעניין מאיפה השמלה הזאת; קיבינימט! ‘סתכל לאן ‘תה הולך!; תקשיבי, זה שאת בת שמונים עדיין לא אומר שאת יכולה ללכת כל כך לאט. יאללה! רודפים אחרייך! הו. יופי; איכס. ילדים. עשו טובה, תפסיקו להסתובב לי פה בין הרגליים. אין לכם בית ספר או משהו?; לא. לא. לא. לא. לא. את לא יכולה ללכת עם חולצת בטן; פאפי! איזה י-פה אתה!; ואתה מכוער; גם את; מעניין לי ‘ת&^%$; פאק! מה זה היה?!; כן. גם לך; לך קי-בינימט; אוי מגניב; זו-זווו!; שיו… אתם כאלה איטיים; ממממ… אוכל; סעמק!; וואו, איך אין לי כוח לזה; אמן תידרסו כולכם; קללה על ראשך;
ת’אנק גוד, בית.
ושוב תסביך החשיפה עולה על הפרק והפעם קצת יותר ברצינות, שכן הכתיבה היא מה שבתקווה תוביל אותי לעבודה הבאה שלי.
אני אובדת עצות. מצד אחד, רוצה לקבל קרדיט (גם על דברים שהתפרסמו במקומות אחרים) ומצד שני, מפחדת מהשם שעלול לצאת לי בעקבות פוסטים מסויימים שהם איך נאמר… פרובוקטיביים. ולא, אני לא מוכנה להוריד אותם, הרי חלק מאותם פוסטים בדיוק מייצגים את הכתיבה הכי טובה שלי, לדעתי.
דילמה. דילמה קשה מאוד.
יש בחור שלומד איתי שהוא ההיפך המוחלט ממני, הוא שמרן ובעל דעות קדומות, שונא הומואים וקצת סקסיסט. תמיד יש בינינו הקנטות הדדיות ופה שם גם ויכוח על נושא כזה או אחר שבסופו אנחנו תמיד מסכימים שלא להסכים. אני כבר למדתי מזמן שקשה לשנות דעות שמוטמעות באנשים מילדות. חוץ מזה הוא דווקא בחור די נחמד ובד”כ אנחנו יוצאים יחד בסוף השיעור ומפטפטים על כל מיני דברים. סה”כ הוא בנאדם שדי כיף לי לדבר איתו, אולי דווקא בגלל שאנחנו כל כך שונים.
בסוף השיעור האחרון, הוא ביקש ממני להשאר לפטפט איתו קצת. התיישבנו על ספסל מחוץ לבניין והחלפנו כמה צחוקים כשתוך כדי התחיל לרדת עלינו גשם (כן, הגשם הראשון! למשך שלוש דקות שלמות של אושר). אני כמובן התלהבתי ואתם יכולים לנחש שהוא ממש לא. אפילו על זה אנחנו לא מסכימים. בכל מקרה, אותו בחור ניסה לתהות על קנקני. מי אני, מה אני וטען שהוא לא מצליח להבין אותי. הוא אומר שהוא בדרך כלל קולט אנשים נורא מהר, אבל איתי זה איכשהו לא מצליח לו. עניתי לו, קצת בצחוק, אבל גם קצת ברצינות שרוב האנשים לא מצליחים ואלה שכן, לוקח להם כמה שנים. הדבר היחיד, הוא אומר, שהוא הצליח להבין ממני זה שאני עושה מה שבזין שלי, כהגדרתו. הפתיעה אותו האדישות המוחלטת שלי לעולם ולכל מה שקורה סביבי. זו לא אדישות שנובעת מסנוביזם, אלא פשוט כי אני לא מתרגשת במיוחד מכמעט שום דבר (טוב, חוץ מהגשם. כבר אמרנו שאני בחורה של חורף). אני מרשה לעצמי להתנהג לידו בטבעיות גמורה. אני בוטה, כנה, אומרת כל מה שעולה בדעתי וגם לא מפחדת להקניט אותו או לצחוק עליו קצת (הכל ברוח טובה כמובן). מה עוד שאני גם מאוד תופסת מעצמי והוא גם ציין את זה. בתגובה עניתי לו שזה לא שאני תופסת מעצמי, כמו שאני פשוט אוהבת את עצמי ואת מי שאני. זה משהו שקשה לאנשים לתפוס, שבנאדם אוהב את עצמו, לא מתוך תחושת עליונות, אלא מתוך קבלה עצמית ושלמות. בסופו של דבר, אני מאמינה, שזו גם הסיבה שאנשים נהנים להיות בחברתי. אני אוהבת את מי שאני, עם כל היתרונות והחסרונות באופיי ולא מנסה לשנות את עצמי ובעיקר לא מנסה לשנות אותם. לדעתי זה גורם לאחרים גם כן להרגיש בנוח עם עצמם. מתישהו בחיי למדתי שאני לא יכולה לשלוט על שומדבר או אף אחד למעט אני והחיים שלי עצמם ומשם בעצם נובעת הגישה הזו שלי, שאני עושה מה שבזין שלי. אני גם מקבלת את זה שיש אנשים שלא יכולים להתמודד עם הגישה הזאת ובסופו של דבר מי שכן אוהב את זה, נשאר לצידי ומי שלא, לא. גם על זה אני לא יכולה לשלוט, רק לקבל. קצת מוזר לי לפעמים שהתכונה שהכי קשה לאנשים להבין אצלי, היא הקבלה המוחלטת שלי לדברים כמות שהם. מישהי מהעבודה הקודמת שלי פעם אמרה לי שאני מקרינה איזו שלווה פנימית ושלפעמים היא ממש מקנאת (מקנאת? מקנאה? עד היום אין לי מושג) בי על זה. נדמה לי שזו אותה אדישות אליה התכוון הבחור, רק שהם הגדירו אותה אחרת.
בסוף השיחה, שנמשכה חצי שעה בערך, הבחור שאל אם הוא יכול להתקשר אלי ואמרתי לו שבכיף. בקטעים האלה אני נהיית סתומה לגמרי, כי מצד אחד זה נשאל בצורה ידידותית לגמרי, פשוט כי כיף לנו לדבר והרי כבר הזכרתי שאנחנו הפכים גמורים אחד של השני. מצד שני, אני מכירה את זה שאותם אנשים שלא מצליחים להבין אותי, הם הם אלה שתמיד מתאהבים בי (אני אגב לא מעוניינת בו לשומדבר מעבר לידידות). אני מניחה שזה גם הפוך, אני בדרך כלל קוראת אנשים מאוד בקלות, אבל מתאהבת דווקא באלה שאני לא מצליחה לקרוא. הם אלה שהכי מסקרנים אותי.
פוסט ללא מסקנות ברורות…
* תוספת מאוחרת: הכותרת המקורית של הפוסט היתה “ונשאלת השאלה”. איכשהו, כשתזמנתי את הפוסט, הסמן של העכבר קפץ למעלה לאיזור הכותרת (ככה זה בעכבר של לפטופ, לפעמים הוא זז בלי שמתכוונים) ובטעות הקלדתי שם את הספרות 10שהיו אמורות להיות מוקלדות במשבצת הדקות. שמתי לב לשינוי הכותרת רק אחרי שהפוסט כבר פורסם, אז החלטתי להשאיר.
כשהג’ינס האהוב עליך, שלפני חודשיים נאבקת על מנת לסגור את הכפתור שלו, רק כדי שלא תצטרכי להפטר ממנו, עכשיו יורד ממך מבלי לפתוח אותו כלל.
ועוד משהו, מה הפאקינג קטע הזה שכולם פתאום קוראים לילדים שלהם יהלי? די עם זה!
הקטע הזה נכתב הרבה יותר מדי בקצרה, שכן אירועי השבוע החולף היו הזויים מדי מכדי שאצליח לנסחם בכתב. שתי חברות הביעו בפני את הערכתן אלי ולהתנהלותי בחודשים האחרונים. אני אף פעם לא יודעת כיצד להגיב לדברים מסוג זה, הם מרגשים ומביכים אותי בעת ובעונה אחת ו, when put on the spot, אני בעיקר משתתקת ומסמיקה. הן יודעות מי הן, הוחמאתי מהן קשות ורציתי בהזדמנות זו להגיד להן תודה ולהביע בחזרה את הערכתי הרבה אליהן ולחברות שלהן איתי.
** כן, במקור הקטע הזה התחבא בתוך פוסט אחר, אך הגעתי למסקנה שראוי שיהיה בפוסט משל עצמו.
מישהו שקרא את הפוסט הזה שלי, יצר איתי קשר במחשבה שאני, מה שנקרא (מסתבר) בפי הז’אנר, סאבית, או במילים פשוטות, שפחה. הבחור, נקרא לו ג’ק, כי ככה מתחשק לי, שלח לי מייל והזמין אותי להתחבר אליו למסנג’ר ואילו אני, בתור יצור סקרן למדי, נעניתי להזמנתו. במקביל גם קפצתי לבלוגו שלו, לבדוק במי ובמה מדובר. הבלוג שלו עוסק רובו ככולו בבדס”מ ובפרט בחיפושו אחר סאבית שתמלא את צרכיו.
עכשיו, נתחיל מכך שאותו פוסט מדובר היה שונה מאוד משאר הפוסטים שלי ובא לתאר, בגוף ראשון, חוויה מינית ייחודית שעברתי וגם, באותה הזדמנות, להציג בפני הקוראים בחור חדש שנכנס לחיי, שטרם מצאתי לו כינוי הולם. כבר כתבתי בעבר על חוויות מיניות שלי, אך לא בצורה כזאת מפורטת ואף פעם לא פוסט שהוקדש אך ורק לתיאורים אירוטיים של המקרה. הדבר הכי קרוב לזה היה הפוסט הזה, וגם הוא הסתיים בסופו של דבר עם מוסר השכל.
בחזרה לג’ק, אם כן, שאת תמליל השיחה הראשונה שלנו אביא לפניכם:
ג’ק: שלום
ליז: היי
ג’ק: מה נשמע? *סמיילי*
ליז: טוב. ושלומך?
ג’ק: בינוני
ליז: ומדוע?
ג’ק: אני לא יודע אם קפצת לבלוגי לאחר שקראת את תגובתי בבלוגך*… אבל… משום שלא קל להכיר מישהי מהתחום. זה יכול לבאס לעיתים.
ליז: קפצתי.
ואני יכולה להגיד לך מראש שלא נראה לי שאני מה שאתה מחפש.
ג’ק: מדוע? את לא מנהלת את יומנה של שפחה? *סמיילי*
ליז: זה בסה”כ תג. לא יודעת כמה קראת אצלי.
ג’ק: למה לבחור בתג שהוא לא מה שהוא. את לא שפחה ולא סאבית?
ליז: לא. זה תג מטאפורי.
ג’ק: אהמ. אוקי. מכירה כזו?
ליז: לא יכולה לעזור לך בזה, לא.
ג’ק: אוקי, תודה
ליז: בבקשה. זה הכל?
ג’ק: רציתי להכיר. את אומרת שאת לא בכיוון בכלל. כנראה שכן. *סמיילי*
ליז: אוקי. בהצלחה.* התגובה נמחקה על מנת לא לחשוף את זהותו
טוב, אז כפי שניתן להבין, ג’ק מאוד ממוקד מטרה, ובכל זאת ניסיתי להבין איך מתוך הפוסט המדובר, הוא הסיק שאני מחפשת מאסטר, אז מאוחר יותר חזרתי אליו (שגיאות במקור הפעם):
ליז: אני רק סקרנית לדעת, פנית אלי אך ורק על סמך התג הזה?
ג’ק: הגעתי אליך דרך התג. זו קטגוריה אגב, לא תג, לא? קראתי את הרשומה, כתוב שם שאת נהנית מלא מעט “סטיות”. סקרנת אז פניתי.
ליז: ולא קראת רשומות אחרות
ג’ק: בטח מה עוד אקרא את כל הבלוג *סמיילי* גם ככה קראתי יותר מידי. אתה קורא מלא על מישהי. פונה ובסוף רואה תמונה ומתאכזב. או משוחח קצת ומתאכזב. יש כאלו שבכלל לא קוראים ופונים לגבר בלשון נקבה… קראתי קצת ופניתי.
ליז: קראת יותר מדי?
ג’ק: דה
ליז: למה אתה חושב? אין לי מושג כמה קראת, דרך אגב.
ג’ק: אני ברשת לא לשם קריאה אלא לשם היכרות מישהי בעלת אותה נטיה.…
ליז: אני עדיין בקשר עם אותו בחור
ג’ק: קשר זה לצאת ביחד? חברים, יזיזים?
ליז: אין לי מושג. הוא כרגע בחו”ל לתקופה די ארוכה.…
ג’ק: חח אה שכחתי את אוהבת “סטיות”
ליז: כמובן. זה גם מה שאני עוברת כרגע עם אותו בחור.
ג’ק: מה?
ליז: המממ… חשיפה
ג’ק: מה הכוונה? שאת לא רוצה לספר?
ליז: בגדול שחשפתי בפניו המון דברים שלא חשפתי לאף אחד בעבר.…
ג’ק: הבנתי. טוב לפחות הכרת מישהו ששותף ופתוח ל”סטיות” הרבות שלך. זה יכול למלא מצברים.
ליז: בהחלט
ג’ק: כמובן שבלי רגש זה שווה קצת פחות (ליז: ותזכרו את המשפט הזה, כי הוא עוד יהווה בסיס חשוב למה שיש לי להגיד)
ליז: המממ.. למה את חושב שאין רגש?
ג’ק: לא אמרתי שאין. אולי יש. ציינתי עובדה
ליז: לא נראה לי שאפשר להגיע לרמות כאלו עם מישהו בלי שיהיה רגש כלשהו. אז אולי זו לא אהבה כרגע, אבל בלי ספק יש לי רגשות אליו.
ג’ק: לפעמים זה גם טוב. אני בעד קשר רציני. אבל זה לא קל למצוא. לא הייתי מתנגד לאיזה קשר קבוע עם מישהי חביבה וסוטה. אבל קבוע לא אוהב סטוצים.
השיחה עוד המשיכה, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. עוד אציין שבשום שלב ג’ק לא חשף את שמו או את תמונתו ואני מצידי גם לא ניסיתי לכוון לזה.
עבר עוד זמן מה ואתמול (או יותר נכון כבר היום לפנות בוקר), ג’ק פתח איתי בשיחה נוספת שבה, די מהר, עלה שוב נושא הסטיות. אתחיל בכך שאני מראש לא מגדירה את עצמי כסוטה. יתכן שיש לי פנטזיות שחורגות (אולי אפילו חורגות מאוד) מהמיינסטרים, אך בשום שלב אינני מקטלגת את עצמי לתוך איזושהי קבוצה. יתכן מאוד גם שהיתה זו החזרה המוגזמת (שלו) על המילה סטיות תוך כדי השיחות שגרמו לי להסתייג מכל הרעיון. אמשיך בהצגת החלקים החשובים מאותה שיחה:
ג’ק: אוקי, אז מה למשל היית רוצה ולא יצא? חח
ליז: קשה לי להכנס לזה עכשיו. מאוד תלוי מה בנאדם מוציא ממני.
ג’ק: אוקי, נניח שאתם מרגישים בנוח, מסקרן מה נראה לך כזה חריג ולא מימשת.
ליז: עם הבחור בחו”ל עלו המון דברים, אבל הם עלו בהקשר של שיחה. זאת אומרת, קשה לי עכשיו לחזור על זה.
ג’ק: אז את לא כזאת סוטה כמו שתיארנו *סמיילי* (ליז: ומתחיל גם ממש להמאס לי מהסמיילים שלו אחרי כל משפט)
ליז: יתכן
או שאני פשוט לא מרגישה מספיק בנוח איתך.
וכאן בעצם טמון ההבדל. כיצד יתכן שאדם אחד מצליח להביא אותי למצב שבו אני שופכת בפניו את הפנטזיות הכי כמוסות שלי, ללא צנזורה וללא ביקורת עצמית ואילו אחר, ככל שהוא מנסה, רק גורם לי להסתגר עוד יותר בתוך עצמי? את התשובה לכך היה קשה לי להסביר לג’ק, אבל זה נעוץ בסיבה שבגללה הוא מלכתחילה יצר איתי קשר. אם להכנס בקצרה לקשר שנוצר לי עם הבחור בחו”ל (שבזמנו עוד היה בארץ), הרי שהקשר התחיל כמשהו סתמי למדי, ללא מטרות מוגדרות ובצורה טבעית ונינוחה גלש לאן שזה גלש. החשיפה שלי אליו הגיעה מתוך הרגשה הדדית של פתיחות ונוחות והיא בהחלט לא עניין של מה בכך. מה שאני באה להגיד זה, שאי אפשר פשוט להנחית עלי שאלות אישיות וחודרניות ולצפות שאענה עליהן מבלי לבנות קודם בסיס כלשהו שבו אני מרגישה בטוחה. לחץ, נסיונות מזוייפים להזדהות, לא כל שכן פסיכולוגיה הפוכה, לא יעבדו עלי, שכן אין לי שום רצון או צורך להוכיח את עצמי בפני מישהו שאני לא מכירה ושאין לי רגשות כלפיו.
ג’ק: אני האחרון שיכנס לסרטים מסטיות חריגות.
ליז: זה לא קשור כל כך. יש הרבה כמוך, וניסו כבר להוציא ממני בעבר. זו ההרגשה שאני מקבלת מבנאדם.
ג’ק: יש גם הרבה כמוך שמדברות הרבה *ועוד סמיילי*
ליז: ר”ל, לא מספיק שתגיד לי שאתה האחרון להכנס מזה לסרטים. זה עניין של הרגשה.
ג’ק: אני מבין, אבל אני לא מבין מה החשש לשתף עם מישהו שאת לא מכירה *עוד פאקינג סמיילי* זה לא כאילו את חושפת כלפי אדם מוכר וצריכה לפחד מהתגובה.
ליז: אתה לוחץ. זה צריך לבוא באופן טבעי.
ג’ק: לא לוחץ. זה מסקרן. ככה נשמע אדם סקרן את יודעת.
ליז: כן. ועדיין, אתה לוחץ.
משלא צלח עם כל נסיונותיו, עבר ג’ק לטקטיקה אחרת. אם אני לא הולכת להחשף בפניו, אולי אני מכירה מישהי שכן:
ג’ק: את מכירה סוטות במקרה? *סמיילי*
ליז: שאלת אותי כבר. אתה יודע שזו לא הדרך הנכונה.
ג’ק: מדוע?
ליז: אתה לוחץ. זו הבעיה שלך. אתה לא נותן לדברים להתפתח באופן טבעי.
ג’ק: חח מה הקשר? אם מחכים פתאום את מכירה סוטות? *סמיילי נוסף*
ליז: לא הבנת. גם אם הייתי מכירה, לא הייתי מכירה לך אותן. לא ככה.
ג’ק: לא מבין למה.. את הרי גם עוזרת להן כך. את לא אמורה לשפוט עבורן תני להן להחליט.
ליז: לא סומכת עליך.
ג’ק: חח מה יש לסמוך? לא את מכירה, הן יכירו. לא ביקשתי המלצה.
קשה לי להסביר איפה היו הטעויות של ג’ק. אני מניחה שכל ציטוטי השיחות הם די self explanatory. כמו בכל קשר, אי אפשר לגרום לתהליכים לקרות בכוח. כמו שאני לא יכולה להכריח מישהו לאהוב אותי, או להמשך אלי, כך אני לא יכולה להכריח אותו שיפתח אלי. כך אף אחד לא יוכל להכריח אותי להפתח אליו. יש המון דברים על עצמי שאני משתפת מאוד בקלות. ישנם דברים אחרים שלא יצליחו להוציא ממני גם בעינויים. האנונימיות מהווה כר פורה לחשיפה רק עד גבול מסויים, אולם כשמדובר בחשיפה של הסודות הכי כמוסים שלי, אני חייבת להרגיש שמי ששומע אותם הוא אדם שאני בוטחת בו לחלוטין. זה תהליך שקורה בקצב משלו ולא ניתן להאיץ אותו.
לפעמים אני נדהמת מהמהירות שבה אני מתרגלת לדברים שעושים לי נעים ושוכחת לחלוטין איך נראה המצב לפני שהם התחילו. אני עוד יותר מופתעת מהתגובה הקיצונית שלי כשהמצב מראה סימנים של חזרה לקדמותו. הביטחון שלי מתערער ומצבי הרוח שלי נעים על הסקאלה שבין אושר צרוף לדיכאון תהומי. כל שינוי קל שכזה יכול להביא אותי לכדי דמעות ומחשבותי יהיו מרוכזות אך ורק בזה.
ואפשר לחשוב, כולה עבר שבוע מאז עליית המדרגה איתו וכולה לא דיברנו יום אחד.
