The blog remains the same

אני רואה שיש עדיין 56 מנויי רסס לבלוג הנוכחי, אז תזכורת קטנה, אני עצמאית.

קדימה, שני קליקים וכתובת הבלוג ברסס תשתנה.

בואו לבלוג החדש. יותר מגניב שם.

נכתב ביום רביעי ה 14/10/2009
בוקר. יכולתי להרשות לעצמי לקום שעה מאוחר יותר בגלל פגישה שהתקיימה מחוץ למשרד. למעט שני טלפונים, מאחי ואבי, כשיצאתי מהבית, לא דיברתי עם אף אחד. ככה אני מתנהלת בבקרים, אוהבת את טקס הבוקר השקט שלי. את המילים אני שומרת להמשך היום. אפילו כשמישהו ישן אצלי, אני משתדלת להעיר אותו רק דקות ספורות לפני היציאה מהבית, או לא להעיר אותו כלל ולהשאיר לו מפתח, רק שלא אצטרך לתקשר.

נהג המונית מתחיל להקדיש לי שירים כדי לדרבן אותי. אני משתדלת להגיב כמה שפחות, רק על מה שצריך, העיקר לא לפתח שיחה. הוא מקדיש לי את תגידי של שלמה ארצי ואני משתדלת פשוט להנות מהשיר, אבל הנהג ממשיך להציק ואני אומרת לו שאני פשוט לא במצב רוח לדבר. אני מסתכלת מהחלון, בוהה בנוף החולף ועיני ננעלות על בניין בעל צורה מעוגלת. ואני נזכרת איך אתמול בלילה המהמם סיפר לי על הבניינים באוניברסיטת באר שבע, שלחלקם יש פינות כל כך חדות שניתן ממש להאחז בהם וכאילו להחזיק את המבנה בכף ידך.

היום בא לי לשתוק. למעשה זה בעיקר מה שמתחשק לי לעשות בזמן האחרון. אפילו בבלוגים אני כבר ממעטת להגיב, שלא לדבר על לכתוב בעצמי משהו בעל משמעות. איפשהו בא לי לשמור את כל החוויות לעצמי. לא לשתף, לא להסביר, לא להשמיע קול. יש משהו בשתיקה שמשחרר אותי ומאפשר לי להעלם לתוך עצמי וכאילו לא להיות. להבלע לתוך המחשבות שלי. זה גם טקס הבוקר שלי - השתיקה, וזה גם מה ששומר על שפיותי לשאר היום.

חרדת הקודש הזאת הביאה אותי למצב שכבר נמנעתי מלנסוע בקוי אוטובוס מסויימים, מתוך ידיעה שעל קו ספציפי נוסע מישהו שאני מכירה ושיתכן ואאלץ לדבר איתו.
באחד הבקרים יוני התיישב ליידי. כבר היו כמה פעמים שנסענו יחדיו ופיטפטנו להנאתנו. הוא העדיף תמיד לשבת איתי, כי על הקו הזה נסע מישהו אחר מהעבודה שלו, שהוא מעדיף לא לדבר איתו. באותו בוקר יוני העלה בשיחה את עניין השתיקה של הבוקר. הסתכלנו אחד לשני בעיניים ולא היה צורך לומר דבר מעבר לזה. את המשך הנסיעה העברנו זה לצד זו בדממה מוחלטת. אני לא יודעת כמה עוד אנשים היו מסוגלים להעביר ככה נסיעה. לרובם יש מעין צורך בלתי מוסבר, שאם הם מכירים את זה שיושב לצידם, הרי שחייבים לנהל איתו סמול טוק, גם אם אין לזה שום משמעות או תכלית. העיקר שלא תהיה שתיקה מביכה.

ואני, אני אוהבת את השתיקה. היא לא מביכה אותי - היא נעימה לי.

אני צריכה עבודה חדשה.

בדחיפות!

מאיפה מתחילים בכלל? הרי בזמן האחרון אני כל כך ממעטת לפרט את מה שעובר עלי, אז איך אני אמורה למלא ככה את כל החללים? מה אוכל לספר, בקצרה, ועדיין להשאר ברורה?

הסופ”ש הזה היה עמוס, מעשית וגם רגשית. המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בעקבותיו ומסקנות אין עדיין.

התייר חזר סופסוף מחו”ל. אחרי חמישה שבועות ארוכים של שיחות מסנג’ר אל תוך הלילה, פה ושם שיחת טלפון שהשאירה אותי עם טעם של עוד, פנטזיות שנבנו לאט לאט והמון ציפייה והתרגשות מצידי, הוא הגיע. קבענו להפגש בחמישי וקיבלתי הוראות מה ללבוש (או ליתר דיוק מה לא ללבוש). הוא אוהב להאריך את הציפייה, אז החלטנו קודם לצאת לשתות. המון טיזינג ומשחקים, אלכוהול ולחישות מחרמנות. אני בשמלה לבנה וכל הגברים בבר עם העיניים עלי. איזו הרגשה עילאית - משכרת אפילו יותר מהמשקאות והג’וינט - לדעת שכל הגברים בחדר חורשי זימה בגללי. אני מניחה שגם התייר הרגיש כך. בחור אחד, שיושב לידי על הבר, לא מפסיק לנעוץ בי מבטים ומאוחר יותר תופס אותי ביציאה מהשרותים ושואל לפשר המבטים שלי ואם אני והתייר ביחד. אני מסבירה את המצב ואנחנו חוזרים למקום מושבנו. התייר קולט את האינטראקציה ומזמין את הבחור לצ’ייסר. אני והבחור פותחים בשיחה בעוד אצבעותיו של התייר עושות בי שמות מתחת לשמלה. ההתרחשות מדליקה את שנינו ואנחנו מחליטים ללכת למקום בו נוכל לפרוק את המתח שהצטבר. מגיעים אליו, דלת נסגרת, בגדים עפים, למיטה לא הספקנו להגיע ופרקנו הכל שם, על הרצפה. בוקר, מתעוררים בצורה אנכית למיטה ומיד מתחילים סשן נוסף, לאחר מכן מחליטים לקום וללכת לאכול ארוחת בוקר בחוץ. איכשהו אני מרגישה מספיק בנוח איתו כדי לחשוף את עצמי לגמרי. אני יודעת שהוא לא ינצל את זה ולא יחזיק את זה נגדי ואני אומרת לו שמה לעשות, אני כבר עמוק בפנים. אני מעורבת רגשית. הוא לא. ההחלטה בידי אם להמשיך או להפסיק. “את ילדה גדולה”, הוא אומר לי וצודק. ‘אני שונא שמחליטים בשבילי מה אני מרגיש או רוצה. אני לא אעשה את זה לך.’ שיניתי נושא, אין לי מושג מה להגיד.

הנטיה שלי בחיים היא תמיד לזרוק את עצמי לתוך דברים. להתמסר באופן טוטאלי, לתת את כולי והכל למען החוויה. אני מוכנה תמיד להסתכן בלב שבור, אם נדמה לי שההרפתקאה שווה את זה. ההגיון שלי אומר שמקסימום אני אפגע, אבכה, אתגבר ואעבור הלאה, הרי זה לא משהו שלא קרה לי בעבר ותמיד יצאתי מזה מחוזקת. אי אפשור לחוות משהו במלואו, אם לא לוקחים סיכונים. אני לא יכולה לחוות דברים במלואם, אם אני לא מערבת רגשות. כזו אני ולא יעזרו כל השכנועים והאזהרות, אני אמשיך תמיד לשחק באש. החברות הבטיחו להיות שם בשבילי שאוכל לבכות על כתפן, עכשיו רק נותר לי להחליט מה לעשות; הרפתאה, שמעטים הסיכויים שאוכל לעבור עם מישהו אחר, במחיר לב שבור, או בטחון במחיר שעמום.

המרוקאי נכנס לחיי בסערה, ככה פתאום, אחרי יום מפרך של עבודה ולימודים. הוא ראה אותי בכיתה, אחר כך במעלית וכשהגענו למטה, הוא הציע לי טרמפ הביתה. הטרמפ הפך איכשהו לדייט והמרוקאי החל לתהות איפה הייתי כל חייו. הוא מפנק, מחמיא, מסוקס אבל רגיש, גבר במובן הקלאסי - בכל פעם שניסיתי, הוא החזיר לי את כרטיס האשראי שלי במבט נעלב. הוא משלם, הוא מטפח, אני רק צריכה להיות שם ותו לא. הוא טוב לי לאגו, אבל אני לא סגורה אם הוא טוב לי לנשמה.

בתוך כל זה, חזרתי איכשהו ליחסי יזיזות עם השווה. מדהים איך בנאדם שהסב לי כל כך הרבה כאב, מהווה בשבילי פתאום אי של שפיות בתוך ים הטירוף שעובר עלי. הוא לא יודע על שום דבר שקורה אצלי בתחום הרומנטי ואני גם לא מעוניינת שידע. הוא מכיר אותי, את הגוף שלי, את הרגשות שלי וחלק לא מבוטל מהפטישים שלי. הוא מלא בתשוקה, אוחז בי חזק, מנשק כאילו אין מחר, חסר עכבות, נותן את כולו ונכנע להנאות הגוף. אני אוהבת את זה אצלו, זה מאפשר לי להרגיש חופשיה לעשות בו כרצוני, להיות אני. הוא נוח ונעים, איש שיחה מעניין והוא מעולם לא השלה אותי. הרגשות שלי אליו התמתנו ואני בעיקר פשוט נהנית מחברתו. אני אשמור אותו לבינתיים.

לגבי השאר…

האמת שאני לא ממש יודעת איך להתייחס לנושא הזה, אם כי בהתחשב בתגובה האינסטינקטיבית שהיתה לי לזה אתמול, אני מניחה שזה די רציני. יש לי מטריד. זה לא דבר שחדש לי במיוחד שכן יש לי מטרידים טלפונים עוד משחר ימי הפלאפון. פעם אחת, עוד בתקופה שחשבון הפלאפון היה משולם ע”י הורי, ביקשתי מאבא שיחליף לי מספר. הסיבה לכך היתה שמישהו כל הזמן התקשר אלי ממספר חסוי ושאל לצבע התחתונים שלי. המספר הוחלף ואחרי כן היה שקט למשך שנה בערך, שלאחריה הוא גילה את המספר החדש והחל להתקשר שוב. שלושה-ארבעה טלפונים ומספר מילים מחבר טוב אחר כך והוא הפסיק להתקשר פור גוד.

האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, המטרידים התחילו עוד טרם עידן הפלאפון, בימים בהם נהוג היה להתקשר הביתה ולקוות שאבא שלה לא יענה. בתקופה קצרה התקשרו אלי שלושה אנשים שונים ש”השיגו” את המספר שלי ממישהו אותו לא היו מוכנים לחשוף. לא הייתי הראשונה שזה קרה לה ולכן התייחסתי לעניין בסוג של שוויון נפש. מה גם שבזמנו זו היתה דרך לגיטימית לחלוטין להתחיל עם מישהי והקלות שבה ניתן היה להשיג מספרי טלפון ביתיים לא השאירה מקום ליותר מדי חשדות. אני לא זוכרת מה קרה עם השניים האחרים, אבל אחד מהם הפחיד אותי במיוחד כאשר יום אחד גיליתי שלאחר שניסה להשיג אותי בביתי ללא הצלחה, הוא התקשר לבתים של חברות שלי לחפש אותי. בפעם הבאה שהוא התקשר, נתתי לו לדבר עם “החבר שלי” שהבהיר לו היטב מה עלול לקרות לו באם ינסה שוב ליצור איתי.

כך עברו להם השנים ופה ושם צץ לו עוד מטריד טלפוני כזה או אחר שנעלם כלאחר יד והחיים שלי, עד כמה שזה אפשרי, היו רגועים. ואז יום אחד, לפני שנה, או אולי קצת פחות, התקשר בחור שהציג את עצמו בשם חן שמעוני. בשיחה קצרה הוא הסביר שנתתי לו את המספר שלי כשנפגשנו במקום -שקר-כלשהו ושכרגע הוא נמצא בבית כלא. אני חוזרת - בכלא. לשאלתי מה הוא רוצה ממני, נעניתי שהוא רוצה פשוט לדבר ולהכיר. הסברתי בנימוס שאינני מעוניינת וביקשתי, גם בנימוס, אם כי בצורה אסרטיבית ושלא משתמעת לשתי פנים, שלא יתקשר יותר. 10 דקות אחר כך היה טלפון נוסף ובו שוב הסברתי את עמדתי בנושא והוא ביקש סליחה והבטיח לא להציק לי יותר. כאן אולי המקום להגיד שלא זכור לי אי פעם שהכרתי מישהו בשם הזה, בטח ובטח שלא נתתי לו את הטלפון שלי. נסיון העבר כבר לימד אותי להיות זהירה בחלוקת המספר שלי. מה שכן, זה שאותו חן שמעוני ידע עלי כמה פרטים שאישרו לי שהוא לא סתם חייג מספר אקראי, כמו תחום העבודה שלי, עיר מגוריי ועוד פיסות מידע כלליות. כנראה שהמסר לא נקלט אצל חן, שכן כעבור תקופת שקט מסויימת, הוא התקשר שוב וביקש לדבר איתי ושוב נענה ב’לא’ מוחלט ובקשה נוספת שלא יתקשר יותר לעולם. זה קרה עוד כמה פעמים בשנה החולפת ובכל שיחה הסברתי יותר בתקיפות שאינני מעוניינת בשום קשר איתו, אך בשום שלב לא הרגשתי איום, או יצאתי משלוותי.

אתמול, בדרכי חזרה הביתה משיעור קיקבוקסינג, צלצל הפלאפון ועל הקו היה בחור נחמד שהציג את עצמו כ’אילן’ או ‘אלי’ (משהו עם א’ ול’ בכל מקרה, ונדמה לי גם שבתחילת השיחה הוא הציג עצמו בשם אחד וכששאלתי שוב הוא נתן לי את השם האחר). הוא שאל לשלומי ועניתי מעט בחשדנות שכן לא היה זכור לי שמישהו בשם הזה אמור להתקשר אלי. “קיבלתי את הטלפון שלך מחן” הוא אמר ולרגע עוד לא ממש קלטתי מה הוא אומר. “רגע” קטעתי אותו, “איזה חן?”. “אה, חן שמעוני, הוא אמר…” בלה בלה בלה, כי פה הפסקתי להקשיב והייתי עסוקה בלהכנס לשוק של חיי - לא רק שחן הזה מטריד אותי, הוא גם מחלק את המספר שלי לסטוקרים אחרים. כאילו רשמו את המספר שלי על קיר השירותים בצירוף המשפט “for a good time call”. הפעם דאגתי להסביר טוב טוב, בתוספת איום, שלא יעיז להתקשר אלי שוב ושכדאי מאוד שיעביר את המסר גם לחבר שלו שכנראה לא הבין ב-16 הפעמים הראשונות שאמרתי לו את זה. הוא הבין, הודה לי, התנצל והבטיח לא להטריד את מנוחתי וגם לדאוג לכך שהאדון חן לא יעשה זאת גם הוא. עליתי הביתה בהרגשה אמביוולנטית ומוטרדת מעט. שתי דקות אחר כך היעל התקשרה וכששמעה את נימת הקול שלי, שאלה לפשר הסיבה. ומה אגיד, כבר מזמן לא התפרקתי ככה. הדמעות פשוט נשטפו ממני בזרם בלתי פוסק של בכי והשתנקויות. לכשנרגעתי סוף סוף, הגענו יעל ואני למסקנה שעלי קודם כל להחליף את המספר שלי, והשלב הבא הוא הגשת תלונה. בתחילה ממש לא רציתי לעשות את המהלך של החלפת המספר, הרי למה שאצטרך לעבור את כל הבירוקרטיה של התנהלות מול אורנג’ ולאחר מכן עדכון של כל האנשים שיש, ואמור להיות, להם את המספר שלי במספר החדש. שלא לדבר על עדכון של כל המוסדות כגון בנק, קופת חולים, חברת ביטוח, ספקי אינטרנט/ כבלים ועשרות אנשים איתם יש לי קשרי עבודה ושמשתמשים במספר שלי על בסיס יומי/ שבועי.הפרוצדורה היא ארוכה ומסובכת ולא ראיתי שום סיבה שאצטרך לסבול בגלל שמישהו אחר עושה לי בעיות. לא כלשכן שאצטרך גם להקריב מזמני היקר (באמת מאוד יקר) ולגשת לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה שסביר להניח שאו שלא תיפתח, או שתסגר תוך 8 וחצי דקות מחוסר עניין לשוטרת הפוסטמה שתסתכל עלי בעיני עגל תוהות ואו אז תועיל בטובה ותרשום את התלונה עם 7 שגיאות כתיב בכל מילה שניה לציבור.

ובכל זאת, הבוקר התקשרתי לאורנג’ וביקשתי להחליף את המספר שלי. וכאן אני דווקא אציין לטובה את שירות הלקוחות של אורנג’, שכן תוך שעתים חזרה אלי נציגה משירות הלקוחות (בשיחה בבוקר אמרו שזה יקח שלוש-ארבע שעות ושהמספר שינתן לי הוא אקראי מתוך מאגר) ואפשרה לי, תוך גילוי של המון סבלנות ואמפטיה למצבי, לבחור מספר חדש שיהיה לטעמי מתוך מאגר חדש של מספרים שטרם היו בשימוש (בד”כ מקצים מספרי טלפון שהיו בשימוש קודם לכן ועברו ‘תקופת צינון’ של שלושה חודשים). בחרתי מספר שיהיה יחסית קליט ושילמתי 125 ש”ח על התענוג שיגבו בחשבונית החודשית. אבל מה הם 125 ש”ח בשביל השקט הנפשי שלי.

יעל אמרה, והיא צודקת, שכשזה מגיע לביטחון האישי שלי, אין מקום לאידיאולוגיות.

לפעמים אני נדהמת מהמהירות שבה אני מתרגלת לדברים שעושים לי נעים ושוכחת לחלוטין איך נראה המצב לפני שהם התחילו. אני עוד יותר מופתעת מהתגובה הקיצונית שלי כשהמצב מראה סימנים של חזרה לקדמותו. הביטחון שלי מתערער ומצבי הרוח שלי נעים על הסקאלה שבין אושר צרוף לדיכאון תהומי. כל שינוי קל שכזה יכול להביא אותי לכדי דמעות ומחשבותי יהיו מרוכזות אך ורק בזה.

ואפשר לחשוב, כולה עבר שבוע מאז עליית המדרגה איתו וכולה לא דיברנו יום אחד.

את ‏תגובתו ‏הגאונית ‏של ‏אחיינה ‏בן ‏ה ‏7‏ ‏של ‏חברתי ‏כאשר ‏זו ‏חלקה ‏עימו ‏את ‏תסכולה ‏מבחור ‏שלא ‏מתקשר: “אז אני לא מבין מה הבעיה, תתקשרי אליו, תגידי לו שיתקשר אליך ונתקי.”

רועי פ. ראה את הפוסט הזה שלי ובתור הבחור היסודי, אם כי מעט פסיכי שהוא, גיבש רשימה של כל מספרי הטלפון שעושים לכם צילתוקי פרסומת.

0732244052
0732553375
0732553369
0732553371
0732546690
0732244051
0732244062
0732244065
0722454512
0722425412
0722454520
0722454511

גזרו ושמרו (או משהו כזה).

תודה רועי

עדכון 15:30: בלוגלי השתגע ומתעקש לשבור לי את הלינקים, אז הלינק לרועי הוא www.touchproject.net

משהו פשוט לא מסתדר לי בחיים בזמן האחרון, אבל קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה. זה יכול לנבוע מהמצב הכספי שלי, או אולי מכך שאין לי בנזוג קבוע. יש מצב שזה העניין הזה עם ההתנתקות מהחבורה הרגילה שלי ומשאר האנשים שלא עושים לי טוב, אבל איכשהו כל הצעדים האלה עדיין לא מביאים אותי למקום שבו אני רוצה להיות. כן, גם העבודה משעממת אותי, אבל קשה לי להביא את עצמי לשפצר את קורות החיים ואשכרה לקום ולחפש עבודה חדשה, מה עוד שאני בכלל רוצה להחליף תחום כי, בואו נודה באמת, אדמיניסטרציה זה משעמם.

איכשהו אני מרגישה בחודשים האחרונים שיש עלי מעין ענן אפור כזה. לא ממש דכאון, אבל גם לא האני הרגילה שלי. זו שבד”כ אופטימית וחיה באופן תמידי בגישת היהיה בסדר. יש מצב שהפעם לא יהיה בסדר.

דברים משתנים אצלי, הרצונות שלי משתנים, הציפיות שלי מהחיים משתנות. לא שאני יודעת להגדיר כרגע מה הן, אבל בטוח שהן לא אותו הדבר כמו לפני חצי שנה או שנה. סדרי העדיפויות שלי השתנו ואם פעם הייתי מקדשת את חיי הלילה והבילויים, הרי שהיום הרבה יותר מעניינים אותי האנשים שאיתם אני עושה את זה וכך אני מתחילה לסנן.

אתמול ביליתי את רוב היום במסיבת יומולדת של חברה טובה. המסיבה התקיימה בפאב הרגיל שלנו, עם החבורה הרגילה שלנו. אותו פאב ואותם אנשים מהם השתדלתי להתרחק בחודש האחרון. כל ניסיונותי לשמוח ולהכנס לאוירת החג עלו בתוהו. לא היה לזה סיכוי. לא היה לי מה לומר להם וכבר לא הרגשתי אליהם דבר. כמה שרציתי וניסיתי, פשוט לא הצלחתי להנות בחברתם. האנשים האלה, אלה שמילאו את עולמי בשנה וחצי האחרונות, שאיתם ביליתי כמעט כל רגע פנוי, האנשים האלה כבר לא חברים שלי. 
בשלב מסוים, אמנם די מוקדם לתוך הערב, אבל כשכבר הרגשתי שהחברה מספיק שיכורה ותסלח לי על היעלמותי, החלטתי ללכת למקום אחר. עם חברה אחרת. בסיום הערב נרשמו כאב ראש, כאב בטן, מאות גברים חתיכים שלא התחילו איתנו, מיני התקף חרדה קלסטרופובי ואף לא ג’וינט אחד לרפואה.

זה עדיין די חדש לי, כל העניין הזה של חברות, בהתחשב בזה שביליתי לא מעט שנים בלעדיהן. תמיד היה לי קשה עם בנות. רוב הזמן הן לא אהבו אותי ואני מצידי לא עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. היו לי בני זוג והיו לי את החברים שלהם ולא הייתי צריכה מעגל חברתי משלי. הסתדרתי בלי זה  ורק אחרי הפרידה הגדולה, כשמצאתי עצמי לבד בתל אביב, פתאום נוצר הצורך הזה בחברים ואולי בעיקר בחברות. עם גברים תמיד היה לי קל להסתדר, יכולתי להסתמך על המתח המיני שישאיר אותם קרובים אלי ומאז מעולם היה לי קל לפלרטט בצורה מאוד לא מחייבת. אבל פתאום נוצר אצלי צורך בחברה נשית. כאלה שאוכל לדבר איתן על סקס בלי שיצפו ממני לממש שומדבר, ועל נעליים בלי שיגלגלו עיניים ביאוש. מהצד השני, בתור מישהי שיש לה קצת חשיבה של גבר לפעמים (ואולי דווקא בגלל זה תמיד הסתדרתי איתם), חיפשתי בנות שיוכלו להבין את הראש שלי. דווקא כשהגיע הזמן לבחור חברות, נהייתי בררנית בטירוף, אפילו יותר ממה שאני עם גברים. הן היו צריכות להיות כמוני, אינטילגנטיות, בטוחות בעצמן, קצת זאבות בודדות וכן, גם כוסיות. לא כי אני צריכה להיות מוקפת נשים יפות, אלא יותר כי אני צריכה כאלה שלא ירגישו מאוימות על ידי (ויסלחו לי עכשיו קוראי על חוסר הצניעות המובהק שלי).

עם הזמן התגבשנו לנו חבורה של ארבע בנות. אינני יודעת להגיד היום אם אני בחרתי אותן, או שמא הן בחרו אותי. איכשהו נראה לי שארבעתנו חיפשנו משהו שונה ומצאנו אותו אחת אצל האחרת. בהמשך הדרך, מצאתי עצמי קצת מחוץ למשוואה. הן הפכו לשלישיה ואני הפכתי לצלע הרביעית שלפעמים שם ובעיקר לא. כרגיל, לא עשיתי דבר בכדי לשנות את המצב ובינתיים הדינמיקה בינינו השתנתה שוב ושוב.
אני כל כך פאסיבית לפעמים שזה מחליא. הקבלה המוחלטת שלי שיש דברים שאינני יכולה לשנות, כמו רצונות או רגשות של אנשים, מציגה אותי פעמים רבות באור אחר, שלילי, ממה שאני מתכוונת. האדישות שלי לדיעות שלא מוצאות חן בעיני או לדברים שנאמרים עלי, בין אם מאחורי גבי או מול פרצופי, נתפסת, אצל אלו שלא מכירים אותי לעומק, ככניעה וכנתינה לאנשים לדרוך עלי. אני לא עושה מאמצים לשנות לאנשים את הדיעה שלהם עלי ויכול להיות שזו טעות לפעמים. אולי אני צריכה להלחם על זה יותר, להבליט את עצמי בשטח ולצעוק כנגד אלה שגיבשו עלי דיעות שליליות, אבל פשוט אין לי כוח לזה. איפשהו זו גם מערכת הסינון שלי לאנשים וכך יוצא שאני יכולה לספור על יד אחת את אלו שבאמת מכירים אותי בצורה אינטימית. כל השאר רואים רק את פני השטח ונוח לי להאמין שהם אלו שיוצאים מופסדים מכך.

יכולת הריכוז הנמוכה (מאוד) וסף הריגוש הגבוה שלי מהווים גם הם מכשולים בדרך אל המנוחה ונחלה. איכשהו נראה לי שלעולם בעצם לא אגיע למצב הזה -  מנוחה ונחלה. בכל פעם שהמצב נהיה סטטי מדי, אני חייבת לשנות או להרוס אותו, גם אם בצורה לא תמיד מודעת, אחרת אני מתחילה לנבול. כך קרה לי עם א’ לפני שנתיים, כשלא הייתי מסוגלת להוציא את עצמי ממערכת יחסים שבפירוש גרמה לי לאבד כל טיפה של שמחת חיים או מוטיבציה, כשנתתי לקשר שלנו להתפוצץ במריבה על הכלים. בדיעבד אני יודעת, וכנראה ידעתי כבר אז, שאני וא’ מעולם לא נועדנו להיות זוג. מצד שני, אין לי ספק שנועדנו להיות בחיים אחד של השני, אז, בתור זוג והיום כחברים בנפש שתמיד יעמדו אחד לצד השני. זו ההתמדה הכי ארוכה שלי בחברות, 5.5 שנים, מתוכם 3.5 היו בזוגיות מחייבת ומגורים משותפים, דבר שאיפשר לשנינו להכיר אחד את השניה בצורה הכי אינטימית שיש. ראינו זה את זו במצבים הקיצוניים ביותר וזה למעשה מה שמאפשר לנו גם היום לשמור על הפתיחות והכנות שיש בינינו.
יתכן שיום אחד אספר את הסיפור על א’ במלואו. היום אני עדיין מחלקת את החיים שלי ללפני ואחרי הפרידה ממנו, לא מעצם הפרידה, אלא כי זו היתה אחת מנקודות המפנה הגדולות, אם לא הגדולה ביותר, בחיי.

כך קורה לי גם היום, אני שוב מתחילה להרגיש שאני נובלת. מעניין איך זה יתפוצץ הפעם ומה יגרום לנקודת המפנה הבאה. נדמה לי שהפעם אצטרך לעשות זאת בעצמי. הגיע הזמן שאפסיק לחכות שהחיים יקרו לי ואתחיל פשוט לחיות אותם.

בזמן האחרון התחלתי לנתק אנשים שלא עושים לי טוב בחיים. אני עובדת כרגע בשיטת הפרד ומשול עם החברים שלי, אחרי שגיליתי שהלכו מאחורי הגב שלי. הפסקתי ללכת לפאב הקבוע כי הביצה שם התחילה להגעיל אותי.

אתמול אמרתי לבחור מעניין שהוא עושה לי רע והרגע מחקתי את השווה מהפייסבוק. שניהם מורידים לי את הביטחון העצמי, כל אחד בדרכו המיוחדת שלו, ואני בטח שלא צריכה את זה.

נשאר רק לקבל את המפתח של הבית שלי בחזרה מהשווה ואני מתלבטת אם להתקשר לבקש או פשוט לחכות שהוא יצור איתי קשר לבד. אם אראה אותו זה יכול לדרדר אותי למקום לא טוב. אני מפחדת מהרגשות שיש לי אליו.